הרב יהונתן נראל
תרגום: שמאי פישמן
נכתב כחלק של פרויקט Jewcology.org, Canfei Nesharim ו־ROI Innovation Fund
הציווי על "בל תשחית" – לא להרוס או לבזבז – נחשב זה זמן רב כגורם מרכזי באתיקה הסביבתית היהודית. אכן, הרב נורמן לם מבין זאת כ"נורמה התנ"כית המתייחסת בצורה הישירה ביותר לאקולוגיה".
מהו הבסיס לציווי לא לבזבז? נבחן כיצד המסורת היהודית אוסרת באופן גורף על מעשי בזבוז, כיצד בזבוז גורם להתדרדרות כדור הארץ, וכיצד הימנעות מבזבוז יכולה לעזור לנו לשפר את חיינו הן מבחינה פיזית והן מבחינה רוחנית.
בספר דברים, פרק כ', פסוקים י"ט–כ', כתוב:
"כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ, לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן, כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת… רַק עֵץ אֲשֶׁר תֵּדַע כִּי לֹא עֵץ מַאֲכָל הוּא, אֹתוֹ תַשְׁחִית וְכָרָתָּ…"
התורה אוסרת על כריתת עצי פרי בעת מלחמה. אולם חכמי התלמוד (200–500 לספירה) מבינים את פסוק י"ט הנ"ל כעיקרון כללי, מעבר לעניין מלחמה ועצי פרי. אם ליהודים אסור לגדוע עצי פרי בתקופה קיצונית של מלחמה, על אחת כמה וכמה שעיקרון זה תקף בימי שגרה.
האיסור הכללי על הרס בלתי נצרך, הנובע מאיסור כריתת עצי פרי במלחמה, מלמד שאסור להרוס, ישירות או בעקיפין, כל דבר שיכול לשמש בני אדם. הדבר נוגע לבזבוז אנרגיה, ביגוד, מים, כסף ועוד. לפי התלמוד, איסור זה כולל הבערת נפט או דלק באופן בזבזני (בבלי שבת ס"ז ע"ב). מקורות רבניים מאוחרים יותר אף מסיקים שהתורה אוסרת על בזבוז כל משאב שיכול לשמש את בני האדם.
רבי ישמעאל (מן התלמוד) מסיק דבר נוסף: אם התורה אוסרת עלינו להרוס עצי פרי, עלינו להיזהר פי כמה שלא להרוס את הפירות עצמם. רבי משה יצחק פורהנד מציין שמקורות רבניים בני זמננו מסכימים, בהתבסס על לימוד זה, שאסור מן התורה להשמיד פירות הראויים למאכל. הדבר נוגע לכל מזון אכיל ולא רק לפרי העץ.
הרש"ר הירש כתב (דברים, פרשת שופטים, פרק כ', פסוק כ'):
"אולם האיסור להשחית אילנות שלא לצורך בעת מצור נאמר רק דרך דוגמה, ו'בל תשחית' אוסר להרוס שום חפץ שלא לצורך. נמצא ש'לא תשחית' האמור כאן הוא אזהרה מקיפה לאדם: אל ינצל לרעה את מעמדו בעולם כדי להשחית דברים מתוך מצב רוח, תאווה או אפילו רק מתוך חוסר מחשבה. ה' שת את עולמו לרגלי האדם כדי שישתמש בו בחכמה, ורק לצורך זה נתן לו רשות 'לכבוש' את הארץ ו'לרדות' בה."
לפי זה נראה לנו שסדרת המשפטים הכתובים כאן מלמדת כי "לא תשחית את עצה" הוא האיסור הכללי להשחית אפילו עץ סרק במקום שהמטרה אינה אלא להשחית – "לנדוח עליו גרזן", ואילו "כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות" היא המצווה לקיים והאיסור לכרות עצי פרי.
כיום אנו משתמשים ומבזבזים כמויות רבות של משאבים, ואכן נוהגים מסוימים בחברה המערבית מתנגשים עם עקרון "בל תשחית". הבה נבחן דוגמה מודרנית אחת של "בל תשחית" הנזכרת למעלה – השלכת מזון הראוי למאכל.
לפי מחקר שהתפרסם בשנת 2011 על ידי ארגון המזון והחקלאות של האו"ם, "בערך שליש מהמזון שמיוצר בעולם לצריכה אנושית מדי שנה, דהיינו 1.3 מיליארד טון, אובד או מתבזבז". בארצות הברית פחות משלושה אחוזים מפסולת זו מושבתים או ממוחזרים. בזמן שחלק מפסולת המזון היה בלתי אכיל, חלק ממנה היה מזון שהושלך על ידי סועדים שבעים או שאריות אכילות שנזרקו מן המקרר.
השלכת מזון עולה כסף. בערך מיליארד דולר מבוזבזים מדי שנה בארצות הברית. במזבלות, התפרקות פסולת המזון מייצרת גז מתאן – גז רב־עוצמה התורם לשינוי האקלים.
ההשלכות הסביבתיות של בזבוז זה אינן מסתכמות רק במזבלות, אלא גם בנפט, במים ובקרקע המשמשים לייצור המזון. מחקר אחד בדק את כמות האנרגיה המושקעת במזון מבוזבז – בחקלאות, בהובלה, בייצור, במכירות, באחסנה ובהכנה. המסקנה הייתה שאנרגיה זו שקולה לשני אחוזים מצריכת האנרגיה השנתית בארצות הברית.
על ידי בזבוז מזון אנו מפזרים כמות רבה ביותר של משאבים, מפחיתים את כמות המזון הזמינה לעניי העולם ומבזבזים כסף שיכול לשמש למטרות חשובות. על ידי כך שנקשיב לקריאת התורה שלא לבזבז, אנו יכולים להשיג יתרונות אקולוגיים, כלכליים וחברתיים.
הפסוקים המציגים את המצווה מתארים מלחמה נגד אויב חיצוני, אולם הרבנים מדברים על מלחמה פנימית – נגד הנטייה לבזבזנות. הרב הירש מזהה את תכונות המפתח המולידות התנהגות בזבזנית: כעס, גאווה ומעל הכול אנוכיות. כדי להצניע לכת בלי בזבזנות עלינו לטפח את התכונות ההפוכות – שלווה פנימית, צניעות וחוסר אנוכיות.
על ידי צריכה מחושבת ולא בזבזנית אנו הופכים להיות בני אדם בריאים יותר ומאוזנים יותר, ומקדמים עולם בריא ומאוזן יותר. הלוואי שהשינויים שאנו עורכים בחיינו יקרינו על משפחותינו, קהילתנו וכדור הארץ.