מאת הרב דיוויד סירס
"טוב ה' לכל, וחסדיו על כל מעשיו" (תהילים קמ"ה, ט). פסוק זה הוא אבן הבוחן של הגישה הרבנית כלפי רווחת בעלי חיים. התורה דוגלת בחמלה כלפי כל הבריאה ומאשרת את קדושת החיים. ערכים אלה משתקפים בחוקים האוסרים על אכזריות כלפי בעלי חיים ובחובות של בני אדם להתייחס לבעלי חיים בזהירות.
כלל בסיסי באתיקה היהודית הוא חיקוי דרכי האל. במילות התלמוד, "כַּאֲשֶׁר הוּא רַחֲמָן כָּךְ תַּרְחֲמָן" (מסכת סוטה יד ע"א). לכן, חמלה כלפי כל הבריאה אינה רק עניינו של האל; היא עניינו של כולם. יתר על כן, המסורת הרבנית מתארת את רחמי האל כמעלה על כל שאר התכונות האלוהיות. לפיכך, אין להתייחס לחמלה כתכונה טובה אחת מבין אחרות; אלא, היא מרכזית לכל הגישה היהודית לחיים.
כפי שציין המהר"ל מפראג (1512-1609), "אהבת כל הברואים היא גם אהבת אלוהים; כי מי שאוהב את האחד, אוהב את כל המעשים אשר עשה".
חסד כרוך בפעולה. מעבר לרגשות מוסריים, היהדות מחייבת חסד כלפי בעלי חיים בחוק הדתי; אוסרת על התעללות בהם; ומחייבת את בעליהם בנוגע לשלומם.
אחד השימושים העיקריים של בני האדם בבעלי חיים הוא למאכל. כהקלה על התשוקה לבשר, התירה התורה את שחיטת בעלי החיים לנח ולצאצאיו. עם זאת, ההיתר לשחיטת בעלי חיים למאכל ניתן במסגרת מערכת מורכבת של מגבלות, שחלק חשוב מהן הוא דאגה לסבלם של אותם יצורים המאבדים את חייהם לטובתנו. הטיפול ההומני בבעלי חיים מיד לפני השחיטה נדרש על פי ההלכה.
בתעשיית המזון של ימינו, הטיפול בבעלי חיים לפני השחיטה נותר בעייתי. עד לאחרונה, בעלי חיים השייכים ליהודים גודלו בדרך כלל בחוות פרטיות, בתנאים הומניים יחסית (אם כי אין ספק שהיו כמה חוות עם תנאים קשים, אז כמו היום). השוחט היה דמות מוכרת לקהילתו; הוא עבד עבור כל לקוח באופן אינדיבידואלי, וכנראה שחט בעלי חיים גדולים לעתים רחוקות יחסית. בחברה המודרנית כל זה השתנה. מאז שנות ה-40 אנו עדים לעלייתן של "חוות תעשייתיות", המייצרות כיום מיליוני בקר לבשר ועופות במיליארדים מדי שנה לצריכה אנושית (לסטטיסטיקה מפורטת המבוססת על נתוני משרד החקלאות האמריקאי, ראו www.usda.gov). הקהילה היהודית גויסה באופן בלתי נמנע למערכת זו; אין זה כדאי מבחינה מסחרית עבור ספקי בשר כשר לגדל בעלי חיים משלהם, ואף אחד מהם אינו עושה זאת.
תעשיית הבשר פיתחה מערכות לגידול בעלי חיים שהגדילו באופן אקספוננציאלי את הייצור והרווחים. על פי שיטות החקלאות התעשייתית, בעלי חיים מגודלים בדרך כלל בסביבות צפופות ומלאכותיות, שבהן צרכיהם הרגשיים מתעלמים במידה רבה. בארצות הברית, חוק רווחת בעלי החיים הפדרלי אינו כולל במפורש בעלי חיים המגודלים למאכל.
הרב אריה כרמל ז"ל מאגודת המדענים האורתודוכסים של בריטניה הגדולה וחבר סגל ישיבת דבר ירושלים בישראל, כתב: "נראה ספק רב… שהתורה תאשר חקלאות תעשייתית, המתייחסת לבעלי חיים כמכונות, עם חוסר רגישות לכאורה לצרכיהם הטבעיים ולאינסטינקטים שלהם. זהו עניין להכרעה של פוסקים הלכתיים" (תוכנית אב: יהדות – תוכניותיה, משמעויותיה, מטרותיה (1991), עמ' 69).
עם זאת, ישנם חוות תעשייתיות שהן יוצאות מן הכלל לכלל.
מתוך אמונה ששחיטת בעלי חיים יכולה להיות הומנית, מדען בעלי החיים ד"ר טמפל גרנדין מאוניברסיטת קולורדו סטייט בפרט היה חלוץ במאמצים לשיפור תנאי רווחת בעלי החיים. ד"ר גרנדין יצר סט של סטנדרטים הומניים בחסות המכון האמריקאי לבשר (AMI). רבים מהסטנדרטים הללו אומצו על ידי חוות תעשייתיות, אך הם אינם נדרשים כחוק.
לפרקטיקות הומניסטיות יש עבר ארוך ואפל בתעשיית המזון האמריקאית, ואי אפשר להאשים את הקהילה היהודית בהן. עם זאת, אסור לנו לסלוח במשתמע על פרקטיקות כאלה, תוך טענה שלא הפרנו ישירות את ההלכה היהודית. קביעת סטנדרטים הומניסטיים גבוהים יותר היא משימה מוסרית שעלינו, כמשתתפים מרצון במערכת, לקחת אחריות עליה. יישום שינוי בהחלט בהישג ידנו. השאלה האמיתית היא האם מספיק אנשים אכפת להם.
התלמוד (מסכת ברכות כ' ע"ב) קובע כי העם היהודי ראוי לשבח על רצונו לעבוד את אלוהים מעבר לחוק. ביטוי זה של מסירות דתית יושם על מצוות פולחניות רבות; האם לא עלינו ליישם אותו באותה מידה של שקידה על מצוות המשפיעות על יצורים חיים אחרים? על ידי עיסוק במעשי חמלה, אנו הופכים ראויים לברכת חכמינו (מסכת שבת קנא ע"ב): "ירחם ה' על רחמנים".
הרב דוד סירס הוא מחבר הספר "חזון גן העדן: רווחת בעלי חיים וצמחונות בהלכה ובמיסטיקה היהודית" (אורות 2003) בין עבודותיו האחרות בתחום היודאיקה. הוא מנהל את מרכז ברסלב בניו יורק, שאתר האינטרנט שלו הוא http://breslovcenter.blogspot.com