הוראה מס' 4: ענבים, עיזים ומרחבים פתוחים – קיימות ביישוב ארץ ישראל

מאת הרב יונתן נריל

בתקופות שונות בהיסטוריה, יהודים עסקו בגידול יבולים, טיפוח עצי פרי ורעיית בעלי חיים בארץ ישראל. פעילויות אלו היו קריטיות לאספקת מזון לקיום היהודים החיים בארץ. עם זאת, ייתכן שהן גם הציבו אתגרים לקיימות הסביבתית בארץ ישראל. המסורת היהודית יכולה ללמד אותנו על קיום הארץ לאורך זמן, הן בתקופה שלפני המודרנה והן כיום.

העם היהודי קיים זמן רב – 3747 שנים מאז עליית אברם ושרי לישראל,[2] מתוכן למעלה מ-1500 שנים כללו התיישבות משמעותית בארץ ישראל.[3] כיצד הם הצליחו לחיות בארץ ישראל זמן כה רב? בעוד שהתורה מלמדת אותנו שההשגחה האלוהית (בתגובה לעם המקיים את המצוות) מילאה את התפקיד הבסיסי, המסורת שבעל פה כפי שהיא מתוארת במשנה[4] מספקת גם הנחיות מלמדות לגבי חיים בר-קיימא בארץ ישראל.[5] תורות אלו יכולות ללמד אותנו על חיים בני-קיימא בארץ לאורך תקופה ארוכה.

לפני חורבן בית המקדש השני בשנת 70 לספירה, האוכלוסייה היהודית והגויה התרחבה לכ-2.1 מיליון תושבים.[6] בתקופה שלפני ואחרי חורבן בית המקדש השני (20 עד 200 לספירה, המכונה גם תקופת המשנה), תושבי ארץ ישראל ניזונו במידה רבה מדגנים, יין ושמן שיוצרו בארץ ישראל.[7] בתקופה זו ובמשך מאות שנים לאחר מכן, רוב היהודים עדיין עיבדו את הארץ.[8] התפקיד המרכזי של החקלאות עבור היהודים בישראל משתקף באחת משש המסכתות של המשנה – זרעים – העוסקת בחוקי התורה של החקלאות בישראל.

בתקופת המשנה, התפתחו מספר איומים על החקלאות היהודית ברמות שונות של תהליך החקלאות – העלים והפירות של היבולים; עץ עצי הפרי; האדמה הזמינה לחקלאות, מטעים ומרעה; ופוריות האדמה עצמה. המשנה מכילה פסקים המגנים מפני איומים אלה על המשך ההתיישבות היהודית בארץ ישראל.[9] כאן נחקור כמה מהחוקים הללו, שרובם נחקקו למען "יישוב ארץ ישראל".[10]

עיזים רעבות

התורה מתארת ​​לעתים קרובות את ארץ ישראל כ"ארץ זבת חלב ודבש".[11] התלמוד מפרש זאת כ"חלב יוצא מעטי העיזים, ודבש יוצא מהתמרים והתאנים".[12] מכאן ניתן להבין את חשיבות העיזים ורעיית הצאן לחברה הישראלית. לדוגמה, חז"ל מלמדים כיצד רועי צאן היו מוציאים את עדריהם למרעה במשך תקופה של שישה חודשים בין פסח לתחילת החורף, וכיצד חלק מהרועים היו שומרים את עדריהם במרעה כל השנה.[13] פרופסור גדליהו אלון, בספרו ההיסטוריה הנודע של תקופת המשנה והתלמוד, כותב כי חלק מהרועים גידלו עדרי צאן ועיזים במספרים גדולים.[14]

אף על פי כן, עיזים וכבשים הן אוכלי עשב רעבים, והרבנים בתקופת המשנה והתלמוד היו עדים להשפעה שהייתה לבעלי חיים אלה על טריפת יבולים בשדות. לדוגמה, התלמוד מתעד מקרה בבבל של עיזים שאכלו את יבולי חקלאי: "עיזים [נכנסו לשדה] בנהרדעא [ואכלו] שעורה קלופה [שמצאו שם]. הלך בעל השעורה ותפס אותן, ותבע בעלות כבדה על בעל העיזים".[15] רש"י מעיר על קטע זה שלעיזים יש תיאבון יוצא דופן.

בתגובה לאיום על גידולי העזים והכבשים בארץ ישראל, המשנה אסרה גידול עיזים וכבשים באזורים חקלאיים פוריים בארץ ישראל.[16] המשנה קובעת, "אין ראוי לגדל בהמות קטנות בארץ ישראל".[17] על פי רש"י (צרפת, 1040-1105 לספירה),[18] המשנה נועדה להבטיח את קיום מצוות יישוב ארץ ישראל. העדרים נכנסו לשדות החקלאים ואכלו גידולים חקלאיים – לכן הם נאסרו. תוספות יום טוב מסבירות את דעתם של כמה פרשנים לפיה אסור להחזיק עז אפילו בתוך ביתו של אדם, שכן חז"ל החמירו ב"יישוב ארץ ישראל" – אפילו בנוגע לאדם שפוגע בגידוליו.[19] חוק זה אומץ גם על ידי חכמי בבל עבור הקהילה היהודית שם,[20] אשר בימי התלמוד החליפה את ישראל כקהילה היהודית הגדולה ביותר בעולם. יתר על כן, התלמוד אוסר גם על רעיית פרים ופרות בחופשיות.[21]

אברהם, יצחק, יעקב ובניו היו כולם רועי צאן, וכך גם שבטי ראובן, גד וחצי מנשה. יתר על כן, התורה משבחת פעמים רבות את הארץ כבעלת חלב עיזים רב. אף על פי כן, המשנה מנעה מבעלי חיים אלה לפגוע בגידולי החקלאים בכך שמנעה מיהודים לגדל אותם באזורים מיושבים בישראל. ברור שהבעיה הייתה נרחבת והובנה כגורמת נזק משמעותי, מה שהוביל את החכמים להציב מגבלות חמורות כדי להגן על הגידולים ועל הארץ.

עצי פרי, או עצי הסקה למקדש?

בכל יום בבית המקדש בירושלים נשרפה כמות משמעותית של עצים,[22] כמילוי שלוש מצוות שונות.[23] למרות הצורך המשמעותי בעץ לשימוש בבית המקדש, המשנה אסרה שימוש בעץ זית, גפנים, עצי תאנה ודקל למטרה זו.[24] בכך שמנע את השימוש בהם בבית המקדש, חוק זה הגן על עצים אלה מפני כריתה למטרה זו.

על פי דעתו של חכם התלמוד רב אחא בר יעקב[25], הסיבה הייתה בגלל יישוב ארץ ישראל. הפרשן מפרש מסביר: "מה פירוש 'בגלל יישוב ארץ ישראל? כי אם ישרפו את עצי הזית והגפנים, לא יימצא יין לשתות ולא שמן למשוח, וארץ ישראל תחרב".[26]

נראה כי מפרש מבין ששריפת עצי זית וגפנים כעץ להסקה – אפילו עבור האש הקדושה ביותר בבית המקדש – תפחית את זמינות הזיתים והענבים למאכל אדם. נראה כי המשנה חששה שהיקף כריתת עצי הפרי יהיה כה גדול עד שיהפוך את ארץ ישראל לבלתי ראויה להתיישבות אנושית. לגבי זיתים, כותב הרב לואיס רבינוביץ כי "חשיבותם העליונה טמונה בשמן היקר שלהם, בעל ערך משום שלא רק היה המקור העיקרי לשומנים חיוניים, אלא גם בעל ערך מוסף שניתן היה לשמר אותם ללא הגבלת זמן מבלי להיעפש".[27] ישראל שנשללה משני המינים הפוריים ביותר שלה, המתאימים ביותר לאקלים – עצי זית וגפנים – לא תוכל לקיים אוכלוסייה איתנה התלויה בפרי אדמתה. לכן אוסרים חכמים כריתת מינים אלה עבור עצי הסקה בבית המקדש. חוק זה שימר את הכדאיות הכלכלית והחקלאית של ההתיישבות היהודית.

בחברות מודרניות והיסטוריות ברחבי העולם, כריתת עצים גרמה לנזק סביבתי דרמטי, שהוביל לזיהום, שיטפונות ומדבור, צמצום משאבי העצים הזמינים (כגון ענבים וזיתים), וגרימת לתושבים לנסוע מרחקים גדולים כדי למצוא עץ נוסף לבנייה, בישול וחימום. בעידן המודרני, היקף כריתת העצים, כולל של עצי פרי, עולה בהרבה על זה של תקופת המשנה. ספר שפורסם לאחרונה, "הנער שרתם את הרוח", מפרט את מחזור כריתת העצים ואת הלחץ שהוא גורם לחקלאים קיום באפריקה כיום.[28] חכמינו ביקשו למנוע נזק כזה בישראל הקדומה באמצעות גזירותיהם.

שימור אדמות חקלאיות ופוריות הקרקע

בנוסף להגנה על גידולים ועץ, המסורת היהודית לחיים בארץ ישראל מבקשת גם לשמר את אדמות החקלאות עצמן. ההלכה היהודית דורשת שקרקע תוקצה למטרות חיוניות ספציפיות – ייצור מזון, רעיית בעלי חיים, שטחים פתוחים ואזורים עירוניים. דוגמה אחת נוגעת למצוות שמירת שטחים פתוחים (מגרש) סביב ערי ארץ ישראל. התורה מצווה להקים שטחים פתוחים סביב 42 ערי הלויים.[29] חז"ל הבינו שכל ערי ישראל בישראל צריכות לקיים מצווה זו.[30] בנוסף, המשנה מכילה הלכה נוספת – ליישוב ארץ ישראל – האוסר על הפיכת אדמות חקלאיות לשטח פתוח ולהיפך, או שטחים פתוחים לערים ולהיפך.[31] רש"י מסביר שההלכה נועדה לשמור על איזון ראוי בין אדמות חקלאיות לחקלאות, חגורה ירוקה לאסתטיקה ועיר להתיישבות. הוא ממשיך שהסיבה שלא ניתן להפוך אדמות חקלאיות לחגורה ירוקה היא כדי לא להפחית את השטח הזמין לזריעה.

התופעה בישראל של המרת אדמות חקלאיות ושטחים פתוחים למגורים ומשרדים בפרברים עשויה להיות אסורה או לפחות מעודדת, בהתבסס על משנה זו והפרשנויות הרבניות בנושא. בעוד שנושא התכנון העירוני היהודי בר-קיימא חורג מתחום הוראה זו, חז"ל ראו בבירור את הצורך לשמור על איזון בהתיישבות בארץ ישראל. הסיבה לכך היא ככל הנראה דאגה לשטחי מרעה ואדמות חקלאיות מספקים, בטווח הארוך, כדי לספק מיליוני אנשים החיים בארץ. המסורת שבעל פה מדגימה הבנה של הצרכים ארוכי הטווח של אספקת אדמה ומזון לתושבים, ולא של הלחצים לטווח קצר שעשויים היו לעודד "חלוקה מחדש" של אדמות למטרות שונות.

דוגמה נוספת קשורה היא גזירה רבנית להגן על אדמתו של אדם שנפל בשבי. הרבנים מנעו מהמשתמש הזמני באדמתו של השבוי לנצל את האדמה באופן שעלול להחליש את פוריות האדמה. המקור לפסיקה זו הוא התלמוד, הקובע כי "חכמים גזרו גזירה כדי שלא [החוכר] יבזה אותה [את השדה]". [32] על פי גזירה זו, החוכר שעבד את שדה קרובו השבוי נחשב לחקלאי (אריס) של האדמה. אדם כזה עובד שדה עבור בעליו ומקבל חלק מהיבול בתמורה.

פסיקת חכמים קבעה את המעמד המשפטי של חוכר כזה כאדם המעוניין בפוריות השדה לטווח ארוך. אחרת, מבלי לדעת מתי השבוי עשוי לחזור, לחקלאי לטווח קצר זה היה תמריץ לטווח קצר להפיק תוצרת ולהרוויח מהשדה מבלי להשקיע בקיימותו לטווח ארוך. כפי שמסביר רש"י, גזירת חכמים מונעת מצב שבו קרוב המשפחה כנראה "לא ידשן את האדמה בזבל והוא יזרע ללא הרף ויגרום לאדמה להתדרדר". [33]

כאן הדאגה אינה לקיימותה של ארץ ישראל באופן כללי (יישוב ארץ ישראל) אלא לפוריות הקרקע של יהודי בודד שנפל בשבי. דאגה זו לפוריות הקרקע משמעותית במיוחד לאור הקשר של הסופר זוכה פרס פוליצר ד"ר ג'ארד דיימונד בין פוריות הקרקע לקיימות ארוכת הטווח של חברות, והיעדרה כגורם מפתח בדעיכתן.[34]

שיעורים בחשיבה לטווח ארוך

ארבע גזירות אלו מציגות קיימות סביבתית יהודית עתיקה – חיים באופן שאינו מדלדל יתר על המידה את בסיס המשאבים הטבעיים עליו אנו תלויים. בהשראת הבנת השפעות הצאן והעזים, כריתת עצי פרי, צמיחה עירונית וחקלאות ניצולית, המסורת שבעל פה חוקקה דרך אחראית שתקיים את הארץ לטווח ארוך. חכמינו פעלו בנחישות כדי למנוע נזקים, גם כאשר בחירותיהם נראו מנוגדות למניעים לטווח קצר כמו עץ ​​לבית המקדש או שימור ישראל כמקום של "זבת חלב ודבש".

למרות שהיו מתקדמות למדי בתקופת המשנה והתלמוד, בימינו חוקים ספציפיים אלה אינם בעלי משמעות מעשית רבה.[35] בית המקדש אינו עומד, רועי צאן יהודים מעטים במספרם,[36] ואין קרובי משפחה שמעבדים את אדמתו של חקלאי שנפל בשבי. אף על פי כן, חוקים אלה, המספקים לנו רמזים כיצד חי העם היהודי בארץ במשך כל כך הרבה זמן, מדגישים את חשיבות החשיבה והתכנון הלאומיים לקיימות, ומבהירים ערכים יהודיים שעשויים לעזור לנו להתמודד עם אתגרים עכשוויים ועתידיים.

בישראל כיום, לא העיזים אלא מחסור במים מציב אתגר קיימות. האוכלוסייה הנוכחית גדולה ככל הנראה פי חמישה ממה שהייתה בשיאה לפני חורבן בית המקדש. מדינת ישראל מתקשה להבטיח גישה למים לעשרה מיליון תושבים ממערב לנהר הירדן. צריכת המים לנפש גם היא הוכפלה, בשל הקלות והזילות של מים זורמים.[37] האקוויפרים העיקריים של ישראל והכנרת ירדו מתחת לקווים האדומים שלהם בשנים האחרונות, ומסכנים את איכות המים.[38] מחסור במים זה מציב אתגר לחקלאות הישראלית, שתלויה כיום בכמויות משמעותיות של מים להשקיה. מעבר לישראל, מיליוני אנשים ברחבי העולם מתמודדים עם אתגר הגישה למים מתוקים באיכות גבוהה לצרכיהם היומיומיים ולחוותיהם.

כיום, מיליארדי אנשים מחפשים מנה יומית של דגנים, פירות ולפעמים גם בשר. העלות של אספקת מנה זו רק מתחילה להיות מובנת. כפרטים וכחברה רחבה יותר, מה נוכל לעשות כדי לקדם קיימות ארוכת טווח עבור עצמנו ועבור ילדינו?

החוכמה העתיקה של המסורת שלנו יכולה לספק כמה רמזים שיעזרו לנו למצוא דרכים לקיים את עצמנו בארץ. מספר פרויקטים בישראל נראים כמתבססים על חוכמה זו ומיישמים אותה בזמננו. לדוגמה, פרויקט חדשני וניסיוני המתנהל בישראל מטהר וממחזר שפכים ממקוואות לשימוש בהשקיה. ניתן להרחיב את הפרויקט למחזר מים מכיורים ומכונות כביסה. שימוש חוזר כזה במים עשוי להיות דרך אחת לעודד שימוש נבון יותר במשאב יקר זה, בישראל ומחוצה לה.[39]

בסופו של דבר, ארבעת הצווים שהוזכרו עוסקים במניעת נזק להיבט אחר או בטיפול בבעיית קיימות על ידי הגבלת היבט אחד של שימוש במשאבים על מנת להבטיח צרכים ארוכי טווח. כפרטים, כדאי לנו לשקול היום האם ישנם תחומים בצריכה שלנו שבהם נוכל לתעדף צרכים ארוכי טווח, במיוחד בבחירות שלנו בנוגע לשימוש באנרגיה, מים, מזון ומוצרי צריכה, שכל אחד מהם תורם משמעותית לאתגרי הקיימות של ימינו.

הבנתם של הרבנים את הגזירות הללו כקשורות ליישוב ארץ ישראל בולטת. היא מדגישה כי יישוב ארץ ישראל אינו רק המצווה המוטלת על יהודים יחידים, אלא האחריות הקהילתית הגדולה יותר להתיישבות בת קיימא. וזה לא רק יישוב הארץ כעת, אלא גם קיומה לדורות הבאים. עלינו לחיות על פני האדמה באופן שיימשך דורות על ידי שמירה על בסיס המשאבים הטבעיים שלה.

בפירושו לגזירת האכר (המקור הרביעי שלנו), רש"י מתייחס ללשון בראשית ב', ט"ו: "ויקח ה' אלהים את האדם ויתן אותו בגן עדן לעבודה ולשמרה".[40] לדברי המיסטיקנים היהודים, גן עדן רחב הרבה יותר משנדמה לנו. כפי שמלמד ספר הבהר, "שאל רבי אמוראי: איה גן עדן? הוא על הארץ".[41]

ברמה עמוקה יותר, חוקים אלה וחיים בני קיימא אינם נועדו רק להבטיח את הישרדותנו, חשובה ככל שתהיה. הם מאפשרים לנו למלא את הצו האלוהי לניהול כדור הארץ הזה, אותו הפקיד בידינו אלוהים. מי ייתן ונאמץ חיים בני קיימא כמעשה בעל משמעות דתית עמוקה, ונזכה לחיות שוב בגן עדן על פני כדור הארץ הזה.

הערות:

[1] המחבר מודה לאבון מרזוק על תובנותיה והערותיה בפיתוח מאמר זה.

[2] בשנת 2023 בלוח השנה היהודי או 1737 לפנה"ס

[3] יהושע הוביל את העם היהודי לישראל בשנת 2490 (לפי לוח השנה היהודי) או 1270 לפנה"ס, שם הם נשארו (מלבד גלות בבל בת 70 השנים) במספרים משמעותיים במשך כ-1600 שנה (עד בערך שנת 400 לספירה, אז המשיכה האוכלוסייה היהודית בירידה של מאות שנים).

[4] המשנה נוסחה על ידי רבי יהודה הנשיא בסביבות שנת 200 לספירה.

[5] על פי הרמב"ן (הרמב"ן, ספרד, 1194-1270), התורה מצווה על היהודים ליישב את ארץ ישראל. הוא מונה את יישוב ארץ ישראל בין תרי"ג המצוות (רמב"ן לספר המצוות, מצווה עשה ד', ורמב"ן לבמדבר לג, נג). המדרש קובע שזה כולל נטיעת עצים וגידולים בארץ. (מדרש בראשית רבה, פרק ס"ד).

[6] כ-30% מכלל זה היו לא יהודים. הערכה זו ניתנה על ידי ד"ר מאיר בר אילן, מרצה בכיר, במחלקות לתלמוד והיסטוריה יהודית, אוניברסיטת בר אילן, תקשורת אישית, מרץ 2010. הערכה זו מבוססת על מחקר של כמה עשורים האחרונים, בעקבות ביאאט, אנתוני (1973) "יוסף מתתיהו ומספרי האוכלוסייה בארץ ישראל במאה הראשונה", בתוך: כתב העת Palestine Exploration Quarterly, 105, עמ' 51–60. מאמר זה מספק מגוון של כעשרים דעות מלומדות הנעות בין פחות ממיליון תושבים ליותר משישה מיליון תושבים.

[7] "תקופת בית שני", מאת פרופסור מנחם שטרן, בתוך היסטוריה של העם היהודי, עורך בן-ששון, הוצאת אוניברסיטת הרווארד, קיימברידג', מסצ'וסטס, 1976, עמ' 268-270. פרופ' שטרן מציין כי בסוף תקופת בית שני, "כלכלת ארץ ישראל המשיכה להתבסס על חקלאות, כפי שהייתה לאורך כל ימי העת העתיקה… שלושת הגידולים העיקריים, כמו בזמנים קודמים, היו תבואה, יין וזיתים. בשנים רגילות סיפקה המדינה תבואה מספקת כדי לענות על צרכיה ואף לייצא חלק… לצד החקלאות, בעלי חשיבות כלכלית בקרב יהודי ארץ ישראל היו גידול בעלי חיים [כלומר, גידול בקר, כבשים ועיזים] ודיג". פרופ' גדליהו אלון מסכים כי שלושת ההיבטים העיקריים של הכלכלה היו חקלאות, מטעי פירות וגידול בעלי חיים וכי ישראל הייתה בדרך כלל עצמאית ואף יצואנית נטו של תבואה. הוא מוכיח זאת מכמה פסוקים רבניים והיסטוריים (תולדות היהודים בארץ ישראל בתקפת המשנה והתלמוד, עמ' 99). ראה גם מסכת בבא מציעא קז ע"א על ​​רבי יוחנן המלמד לחלק את נכסיו בין תבואה, זית וגפנים.

[8] שם, "התקופה", עמ' 232, 268 ו-344. ראו גם התלמוד: מדריך עיון, הרב עדין שטיינזלץ, הוצאת רנדום האוס: ניו יורק, 1989, עמ' 16.

[9] ייתכן גם שההלכות הכלולות במשנות הבאות נועדו בעיקר למנוע נזק לגידולים או לאדמת חקלאים, שכן מניעת נזקים לאחרים היא דאגה מרכזית לתורה ולחז"ל.

[10] גזירות אלו ככל הנראה ניסו להבטיח ברמה החברתית את קיום המצווה המוטלת על כל יהודי בנפרד של יישוב ארץ ישראל.

[11] ד"ר עקיבא וולף מציין כי התורה משתמשת בביטוי זה שש עשרה פעמים, כולל בספר דברים ל"א, כ'. הוא מופיע חמש עשרה פעמים נוספות במקומות אחרים בתנ"ך. ד"ר וולף בוחן את הקשרים הסביבתיים של הגזירה הבאה על עיזים וכבשים במאמרו על פרשת וילך בסדרת עץ חיים הי של כנפי נשרים.

[12] תלמוד בבלי, מסכת כתובות קיא ע"ב

[13] תוספתא ביצה ד, יא, תלמוד ירושלמי, ביצה ח. 5, תלמוד בבלי, מסכת ביצה 40 א

[14] תולדות יהודים בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד, עמ' 14. 101-2

[15] מסכת בבא בתרא לו ע"ב ורש"י שם.

[16] משנה בבא קמא ז:ז, רמב"ם הלכות ניצקי ממון ה:ב. יערות ומדבריות היו פטורים מגזירה זו.

[17] תרגום מעובד ממהדורת סונצ'ינו.

[18] לבבא קמא 79 ע"ב. התלמוד שם ובעמוד 80 ע"א דן בסייגים לגזירה זו, וגם מזכיר סכנות רוחניות הכרוכים בניגוד לגזירה זו.

[19] פירוש למשנה המסביר את דעותיהם של רבי עובדיה ברטנורא, תוספות וראש.

[20] מסכת בבא קמא פ ע"א, על פי רב יהודה.

[21] תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין כ"ה ע"ב

[22] מסכת יומא ד', ו'

[23] אלה היו שריפת קורבן התמיד וחלקי הקורבנות שהובאו על המזבח, שריפת הקטורת ותחזוקת להבת הנצח יומם ולילה.

[24] משנה תמיד כט ע"א ותלמוד שם. בתלמוד שם ובתוספתא למנחות ט', יד, רבי אלעזר כולל חמישה עצים נוספים בגזירה זו, ביניהם שקמה, חרוב ותמר.

[25] אמורא בבלי (חכם תלמודי) מהמאה השלישית או הרביעית מהאקדמיה בסורא. דעתו זוכה לאימוץ של הרמב"ם בהלכות איסורי מזג ז', ג'.

[26] פירוש ראשון לא מזוהה (הכותב בין 1000 ל-1400 לספירה) המופיע במקום רש"י, למסכת תמיד, כ"ט ב. ראה פרושי הראשונים לפירוש הראב"ד, המתייחס גם לישוב ארץ ישראל.

[27] תורה ופלורה, הוצאת סנהדרין, ניו יורק, 1977, עמ' 46. הרב רבינוביץ היה הרב הראשי של דרום אפריקה.

[28] מאת ויליאם קמקוואמבה ובריאן מילר. הספר הוא אוטוביוגרפיה של קמקוואנבה על התבגרותו במלאווי.

[29] במדבר לה:ב',ג'

[31] תורת כהנים, בהר ו', משנה ערכים לג ע"ב, ובבא בתרא כ"ד ע"ב. תוספות יום טוב למשנה בארכין מסבירות שרש"י והרמב"ם מבינים את ההלכה כדומה לדעה הראשונה במשנה שחוק זה חל על כל ערי ישראל.

[32] תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא ל"ט ע"א

[33] רש"י לבבא מציעא 38b. ראה גם רש"י לט1 שם הוא נותן הסבר מעט שונה. בספרו "חקלאות בישראל של תקופת הברזל", פרופ' עודד בורובסקי מפרט רמיזות רבות בתנ"ך לשימוש בזבל כדי לשקם את פוריות הקרקע, ומבין שזה היה נוהג נפוץ בישראל המקראית. בתי ספר אמריקאיים לחקר המזרח: בוסטון, 2002, עמ' 145-148.

[34] קולפס, הוצאת ויקינג: ניו יורק, עמ' 489-90

[35] אולי היחיד בעל תחולה נרחבת הוא זה על אדמות חקלאיות, שטחים פתוחים ואזורים עירוניים, אך הסיבות לכך שהוא אינו נצפה כיום חורגות מהיקף מאמר זה.

[36] בנוגע לתחולת גזירת רועי הצאן היהודים כיום, ראו בתלמוד, מסכת בבא קמא עט ע"ב, לפיה ניתן לגדל צאן בדירים בישראל. ראו גם שולחן ערוך, חושן משפט טט, א', לפיו מותר לרעות צאן בחופשיות בישראל. פוסקים רבים מהמאה ה-20 כתבו תשובות בנושא זה בתקופה שבה שדות נפוצים ליהודים ולכן נזק אפשרי מצאן ועיזים.

[37] למידע נוסף בנושא שימוש במים בארץ ישראל, עיינו במאמר Jewcology על מים שנכתב על ידי מחבר זה.

[38] קיץ 2008, מאת משרד הסביבה הישראלי ואדם טבעדין.

[39] הארץ, 2 ביוני 2009, "תוכנית ניסיונית למחזור שפכים מנסה להביא את אלוהים, אמא אדמה, לאותו ראש" מאת צפריר רינת, באתר www.haaretz.com. המאמר מתאר פרויקט של ארגון הסביבה היהודי שומרה.

[40] רש"י משתמש באותה שפה של 'לעבוד ולשמור' בתיאור קרוב משפחה המעבד שדה של שבוי.

[41] ספר האורות, ב':ל"א, המיוחס לרבי נהוניא בן הקנה. הוא נחשב לאחד המקורות המשפיעים ביותר על תורות קבליות.