הוראה מס' 4: קיימות בארץ ישראל

מאת הרב יונתן נריל

אברהם ושרה הגיעו לישראל לפני למעלה מ-3700 שנה.[2] מאז, אוכלוסיות משמעותיות של יהודים בילו למעלה מ-1600 שנה בארץ ישראל.[3] במשך רוב הזמן הזה, יהודים עסקו בגידול יבולים, טיפוח עצי פרי ורעיית בעלי חיים, פעילויות חיוניות לאספקת מזון לקיום תושבי ישראל. עם זאת, הם גם הציבו אתגרים לקיימות הסביבתית בארץ.

כיצד הצליחו יהודים לחיות בארץ כל כך הרבה זמן? בעוד שהתורה מלמדת שההשגחה האלוהית (בתגובה לעם שקיים את המצוות) מילאה את התפקיד הבסיסי, המסורת שבעל פה כפי שפורסמה במשנה[4] מספקת גם היא תובנות.[5]

תקופת המשנה, לפני ואחרי חורבן בית שני (20 לספירה עד 200 לספירה), הייתה תקופה של ביקוש מוגבר למשאבי הטבע של ארץ ישראל. במהלך תקופה זו, היסטוריונים מעריכים כי האוכלוסייה היהודית והגויית התרחבה לכ-2.1 מיליון תושבים,[6] שניזונה בחלקה הגדול מתבואה, יין ושמן שיוצרו בארץ ישראל.[7]

מאפיין חשוב אחד של כלכלה עתיקה זו היה רעיית בקר קטן (עיזים וכבשים). התורה מתארת ​​לעתים קרובות את ארץ ישראל כ"ארץ זבת חלב ודבש",[8] כפי שמתפרש בתלמוד כ"חלב יוצא מעטי העיזים, ודבש יוצא מהתמרים והתאנים" (מסכת כתובות קיא ע"ב). צריכת חלב עיזים הייתה חשובה בישראל המקראית והמשנה. היסטוריונים מציינים כי חלק מהרועים גידלו עדרי כבשים ועיזים במספרים גדולים.[9]

אף על פי כן, עיזים וכבשים הן אוכלי עשב רעבים. הרבנים בתקופת המשנה היו עדים להשפעתם של בעלי חיים אלה, כאשר הם נכנסו לשדות החקלאים ואכלו גידולים חקלאיים. בתגובה לאיום שהציבו עיזים וכבשים על הגידולים בארץ ישראל, אסרו הרבנים גידול עיזים וכבשים באזורים פוריים מבחינה חקלאית בארץ ישראל (משנה בבא קמא ז', ז').[10] ברור שהבעיה הייתה נרחבת והובנה כגורמת נזק משמעותי, מה שהוביל את החכמים להטיל מגבלות חמורות כדי להגן על הגידולים והאדמה. על פי רש"י (צרפת, 1040-1105 לספירה),[11] הדבר נעשה כדי להבטיח את קיום מצוות יישוב ארץ ישראל.

צו זה מציג גישה יהודית עתיקה לקיימות סביבתית – חיים באופן שאינו מדלדל יתר על המידה את בסיס המשאבים הטבעיים עליו אנו תלויים. בהשראת הבנת השפעות הכבשים והעזים, חכמי המשנה חוקקו דרך אחראית שתקיים את הארץ לטווח ארוך, גם כאשר בחירותיהם נראו מנוגדות למניעים לטווח קצר כמו ליהנות מחלב עיזים וצמר כבשים.

בישראל של ימינו, לא העיזים אלא מחסור במים מציב אתגר קיימות. האוכלוסייה הנוכחית גדולה ככל הנראה פי חמישה ממה שהייתה בשיאה לפני חורבן בית המקדש. מדינת ישראל מתקשה להבטיח גישה למים לעשרה מיליון תושבים ממערב לנהר הירדן. צריכת המים לנפש גם היא הוכפלה, בשל קלות וזילות המים הזורמים.[12]

החוכמה העתיקה של המסורת שלנו יכולה לספק כמה רמזים שיעזרו לנו למצוא דרכים לקיים את עצמנו בארץ. הצו הרבני בנוגע לכבשים ועיזים התייחס לבעיית קיימות על ידי הגבלת היבט אחד של שימוש במשאבים על מנת להבטיח צרכים ארוכי טווח. נראה כי מספר פרויקטים מתמשכים בונים על חוכמה עתיקה זו ומיישמים אותה גם כיום. לדוגמה, פרויקט ניסיוני חדשני המתנהל בירושלים מבקש לטהר ולמחזר שפכים ממקוואות לשימוש בהשקיה. ניתן להרחיב את הפרויקט למחזר מים מכיורים ומכונות כביסה. שימוש חוזר כזה במים עשוי להיות דרך אחת לעודד שימוש נבון יותר במשאב יקר זה, בישראל ומחוצה לה.[13]

כפרטים כיום, כדאי לנו לשקול היום האם ישנם תחומים בצריכה שלנו שבהם נוכל לתעדף צרכים ארוכי טווח, במיוחד בבחירות שלנו בנוגע לשימוש באנרגיה, מים, מזון ומוצרי צריכה, שכל אחד מהם תורם משמעותית לאתגרי הקיימות של ימינו.

הבנתם של הרבנים את הגזירה הזו כקשורה ליישוב ארץ ישראל בולטת. היא מדגישה כי יישוב ארץ ישראל אינו רק המצווה המוטלת על יהודים יחידים, אלא האחריות הקהילתית הגדולה יותר להתיישבות בת קיימא. וזה לא רק יישוב הארץ עכשיו, אלא גם קיומה לדורות הבאים. עלינו לחיות על פני האדמה באופן שיימשך דורות על ידי שמירה על בסיס המשאבים הטבעיים שלה.

חוקים אלה, המספקים לנו רמזים כיצד חי העם היהודי בארץ במשך כל כך הרבה זמן, מדגישים את חשיבות החשיבה והתכנון הלאומיים לקיימות, ומבהירים ערכים יהודיים שעשויים לסייע לנו להתמודד עם אתגרים עכשוויים ועתידיים. מי ייתן ונאמץ חיים בני קיימא כמעשה בעל משמעות דתית עמוקה, וכזכות לחיות זמן רב על הארץ.

הערות:

1. המחברת מודה לאבון מרזוק על תובנותיה והערותיה בפיתוח מאמר זה.
2. בשנת 2023 בלוח השנה היהודי או 1737 לפנה"ס
3. יהושע הוביל את העם היהודי לישראל בשנת 2490 (לפי לוח השנה היהודי) או 1270 לפנה"ס, שם הם נשארו (מלבד גלות בבל בת 70 השנים) במספרים משמעותיים במשך כ-1600 שנה (עד בערך שנת 400 לספירה, אז המשיכה האוכלוסייה היהודית בירידה של מאות שנים).
4. המשנה נוסחה על ידי רבי יהודה הנשיא בסביבות שנת 200 לספירה.
5. על פי הרמב"ן (הרמב"ן, ספרד, 1194-1270), התורה מצווה על היהודים ליישב את ארץ ישראל. הוא מונה את יישוב ארץ ישראל בין תרי"ג המצוות (רמב"ן לספר המצוות, מצווה עשה ד', ורמב"ן לבמדבר לג, נג). המדרש קובע שזה כולל נטיעת עצים וגידולים בארץ (מדרש בראשית רבה, פרק ס"ד).
6. כ-30% מכלל זה היו לא יהודים. הערכה זו ניתנה על ידי ד"ר מאיר בר אילן, מרצה בכיר, במחלקות לתלמוד והיסטוריה יהודית, אוניברסיטת בר אילן, ישראל, תקשורת אישית, מרץ 2010. הערכה זו מבוססת על מחקר של כמה עשורים האחרונים, בעקבות ביאאט, אנתוני (1973) "יוסף מתתיהו ומספרי האוכלוסייה בארץ ישראל במאה הראשונה", בתוך: כתב העת Palestine Exploration Quarterly, 105, עמ' 51–60. מאמר זה מספק מגוון של כעשרים דעות מלומדות הנעות בין פחות ממיליון תושבים ליותר משישה מיליון תושבים.
7. "תקופת בית שני", מאת פרופ' מנחם שטרן, בתוך "היסטוריה של העם היהודי", עורך בן-ששון, הוצאת אוניברסיטת הרווארד, קיימברידג', מסצ'וסטס, 1976, עמ' 268-270. פרופ' שטרן מציין כי בסוף תקופת בית שני, "כלכלת ארץ ישראל המשיכה להתבסס על חקלאות, כפי שהייתה לאורך כל ימי העת העתיקה… שלושת הגידולים העיקריים, כמו בזמנים קודמים, היו תבואה, יין וזיתים. בשנים רגילות סיפקה המדינה תבואה מספקת כדי לענות על צרכיה ואף לייצא חלק… לצד החקלאות, בעלי חשיבות כלכלית בקרב יהודי ארץ ישראל היו גידול בעלי חיים [כלומר, גידול בקר, כבשים ועיזים] ודיג". פרופ' גדליהו אלון מסכים כי שלושת ההיבטים העיקריים של הכלכלה היו חקלאות, מטעי פירות וגידול בעלי חיים, וכי ישראל הייתה בדרך כלל עצמאית ואף יצואנית נטו של תבואה. הוא מוכיח זאת מכמה פסוקים רבניים והיסטוריים (תולדות היהודים בארץ ישראל בתקיפות המשנה והתלמוד, עמ' 99). ראה גם בבא מציעא קז, א, על רבי יוחנן המלמד לחלק את נכסיו בין תבואה, עצי זית וגפנים.
8. ד"ר עקיבא וולף מציין כי התורה משתמשת בביטוי זה שש עשרה פעמים, כולל בספר דברים ל"א, כ'. הוא מופיע חמש עשרה פעמים נוספות במקומות אחרים בתנ"ך. ד"ר וולף בוחן את הקשרים הסביבתיים של הגזירה הבאה על עיזים וכבשים במאמרו על פרשת וילך בסדרת עץ חיים הוא של כנפי נשרים, הזמינה באתר www.canfeinesharim.org.
9. תולדות יהודים בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד, עמ' 12. 101-2
10. ראה גם רמב"ם הלכות ניצקי ממון ה', ב'. יערות ואזורי מדבר היו פטורים מגזירה זו.
11. לבבא קמא 79 ע"ב. התלמוד שם ובעמוד 80 ע"א דן בסייגים לגזירה זו, וגם מזכיר סכנות רוחניות הכרוכים בניגוד לגזירה זו.
12. למידע נוסף בנושא שימוש במים בארץ ישראל, עיינו במאמר Jewcology על מים שנכתב על ידי מחבר זה.
13. הארץ, 2 ביוני 2009, "תוכנית ניסיונית למחזור שפכים מנסה להביא את אלוהים ואמא אדמה לאותו ראש" מאת צפריר רינת. המאמר מתאר פרויקט של ארגון הסביבה היהודי שומרה.