מאת הרב יונתן נריל
מצוות "בל תשחית" – אל תשחית ואל תבזבז – נחשבה זה מכבר למרכזית באתיקה הסביבתית היהודית. ואכן, הרב נורמן לם מבין אותה כ"נורמה המקראית המתייחסת באופן הישיר ביותר למצב האקולוגי".[2] מהו הבסיס למצווה לא לבזבז? נחקור כיצד המסורת היהודית אוסרת באופן נרחב על מעשים בזבזניים, כיצד בזבוז תורם להידרדרות כדור הארץ, וכיצד אי-בזבוז יכול לעזור לנו לשפר את חיינו הן מבחינה פיזית והן מבחינה רוחנית.
יט כִּי־תָצוּר אֶל־עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ לֹא־תַשְׁחִית אֶת־עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר׃
כ רַק עֵץ אֲשֶׁר־תֵּדַע כִּי־לֹא עֵץ מַאֲכָל הוּא אֹתוֹ תַשְׁחִית וְכָרָתָ וּבָנִיתָ מָצוֹר עַל־הָעִיר אֲשֶׁר־הִוא עֹשָׂה עִמְּךָ מִלְחָמָה עַד רִדְתָּהּ׃
(Deuteronomy 20:19-20)[2]
התורה מלמדת אותנו שאסור לכרות עצי פרי בזמן מלחמה. אולם הרבנים בתלמוד הבבלי (200 לספירה – ~500 לספירה) מבינים את פסוק י"ט לעיל כעיקרון כללי מעבר למלחמה ועצי פרי. הם משתמשים בצורה נפוצה של פרשנות רבנית, ומסיקים מסקנה הגיונית ממקרה מחמיר יותר למקרה פחות מחמיר. אם יהודים אינם חייבים לכרות עצי פרי במקרה קיצוני של מלחמת כיבוש, כאשר הרס הוא הנורמה, על אחת כמה וכמה שזה חל על חיים נורמליים.
האיסור הכללי על הרס מיותר, הנגזר מהפסוקים על עצי פרי, נוגע לאי-השמדה ישירה או עקיפה של דבר שעשוי להיות מועיל לבני אדם. הוא חל על בזבוז אנרגיה, בגדים, מים, כסף ועוד. על פי התלמוד, איסור זה כולל שריפת נפט או דלק באופן בזבזני.[4] ראשונים רבים (מפרשים בין השנים 1000 ו-1500 לספירה) מסיקים כי בזבוז משאבים כלשהם המועילים לבני אדם הוא איסור תורה. לדוגמה, הרמב"ם (1135-1204, ספרד) מסביר כי אסור ליהודי "לנפץ כלי בית, לקרוע בגדים, להרוס בניין, לסתום מעיין או להרוס מאכל".[5] רבינו ירוחם (1280-1350, ספרד) מוחה נגד בזבוז מים כאשר אחרים זקוקים לכך.
חכם התלמוד רבי ישמעאל מסיק מסקנה הגיונית נוספת: אם התורה מזהירה אותנו לא להשמיד עצי פרי, אז עלינו להיזהר עוד יותר ולא להשמיד את הפרי עצמו.[6] כיום, בישראל, רבי משה יצחק פורהנד מציין שכל הפוסקים הרבניים מסכימים, על סמך תורה זו, שאסור מהתורה להשמיד פירות אכילים.[7] זה חל על כל מאכל הראוי לאכילה, ולא רק על פירות העצים.[8]
רבי מנחם טרבס (מאה ה-19, גרמניה) כתב שאכילת יתר עשויה להיות עבירה כפולה של "בל תשחית" – ראשית, על ידי בזבוז מזון, ושנית, על ידי פגיעה בגוף.[9] רבי שעיה קרלינסקי (כיום, ישראל), רואה באכילת יותר אוכל ממה שאפשר לאכול בבופה כבר תשחית.[10]
ישנן מגבלות למה שנחשב כהרס "מיותר". קיום מצווה, כמו קריעת בגדים באבל, או שמירה על חיי אדם או בריאות, גובר על בל תשחית כאשר השניים מתנגשים. כמו כן, אין לעבור על בל תשחית כאשר השמדת חפץ היא בעלת תועלת רבה יותר משמירתו. לדוגמה, אם עץ של עץ שווה יותר מפירותיו, אזי מותר לכרות אותו.
עם זאת, חכמי ישראל מגלים מידה גבוהה של רגישות בכל הנוגע לפסולת. על פי ספר החינוך (המאה ה-13, ספרד, מחבר לא ידוע), יהודים צדיקים "אינם מרשים לאבד אפילו גרגר חרדל, וצרים למראה כל אובדן או חורבן. אם הם יכולים למנוע זאת, הם מונעים כל חורבן בכל האמצעים העומדים לרשותם".[11] רמה די גבוהה לשאוף אליה.
הרב סמפסון רפאל הירש (1808-1888, גרמניה) מסביר בשפה נחרצת מאוד ש"לא תשחית", אל תשחית, היא "האזהרה המקיפה ביותר לבני אדם לא לעשות שימוש לרעה במעמד שנתן להם ה' כאדוני העולם וחומריו באמצעות הרס גחמני, נלהב או סתם בזבזני של כל דבר עלי אדמות".[12] הוא ממשיך בספרו חורב,
"אם… תתייחסו לישויות תחתיכם כאל עצמים חסרי זכויות, שאינם תופסים את אלוהים שברא אותם, ולכן תרצה שירגישו את עוצמת מצב רוחך היומרני, במקום להשתמש בהם רק כאמצעים לפעילות אנושית נבונה – אז קריאתו של אלוהים מכריזה אליך, 'אל תהרסו דבר!' היה אדם! רק אם אתה משתמש בדברים סביבך למטרות אנושיות נבונות, מקודשות על ידי דבר תורתי, רק אז אתה אדם ויש לך את הזכות עליהם שנתתי לך כאדם… עם זאת, אם אתה הורס, אם אתה הורס, באותו רגע אינך אדם… ואין לך זכות על הדברים סביבך. השאלתי אותם לך לשימוש חכם בלבד; לעולם אל תשכח שהשאלתי אותם לך. ברגע שאתה משתמש בהם שלא בחוכמה, בין אם הגדולה ביותר ובין אם הקטנה ביותר, אתה בוגד בעולמי, אתה מבצע רצח ושוד ברכושי, אתה חוטא בי!… האמת היא שאין אדם קרוב יותר לעבודת אלילים מאשר מי שיכול להתעלם מהעובדה שכל הדברים הם יצורים ורכוש של…" אלוהים, ומי מתיימר אז שיש לו את הזכות, משום שיש לו את הכוח, להשמידם על פי מעשה רצון יומרני. כן, אותו אדם כבר משרת את האלילים החזקים ביותר – כעס, גאווה, ומעל הכל אגו, אשר בתשוקתו רואה את עצמו כאדון הדברים."[13]
כיום, אנו משתמשים ומבזבזים כמויות עצומות של משאבים. ואכן, מנהגים מסוימים בחברה המערבית סותרים ישירות את עקרון "בל תשחית". הבה נבחן דוגמה אחת בת זמננו לבל תשחית שהוזכרה לעיל – השלכת מזון אכיל.
על פי מחקר משנת 2011 שהוזמן על ידי ארגון המזון והחקלאות של האומות המאוחדות, "כשליש מהמזון המיוצר בעולם לצריכה אנושית מדי שנה – כ-1.3 מיליארד טון – הולך לאיבוד או מתבזבז".[14] בארצות הברית, פחות משלושה אחוזים מהפסולת הזו הוחזרו ומוחזרו.[15] בעוד שחלק מפסולת המזון הזו לא הייתה אכילה, חלק ממנה היה אוכל טוב שהושלך על ידי סועדים שבעים או שאריות אכילות שנזרקו מהמקרר. סילוק מזון עולה כסף: כמיליארד דולר מבוזבזים מדי שנה בארצות הברית.[16] במזבלות אשפה, פסולת המזון המתפרקת הזו מייצרת מתאן, גז חממה רב עוצמה.
ההשפעה הסביבתית של פסולת זו מתרחשת לא רק במזבלות שבהן היא מושלכת, אלא גם במשאבים המשמשים לייצורה. דלקים מאובנים, מים וקרקע – כולם נדרשים לייצור מזון, ובמקרה של בשר, כמויות יוצאות דופן. לדוגמה, מחושבים כי למעלה מ-5,000 גלונים של מים נדרשים לייצור קילו בקר.[17] מחקר אחד בחן את האנרגיה הטמונה במזון מבוזבז – מחקלאות, תחבורה, עיבוד, מכירת מזון, אחסון והכנה. הוא הגיע למסקנה כי אנרגיה זו "מייצגת כ-2% מצריכת האנרגיה השנתית בארצות הברית".[18] על ידי בזבוז מזון, אנו מבזבזים כמות עצומה של משאבים, מפחיתים את המזון הזמין לעניי העולם ומבזבזים כסף שיכול לשמש למטרות חשובות. על ידי ציות לקריאת התורה לא לבזבז, אנו יכולים, לפיכך, לייצר יתרונות אקולוגיים, חברתיים וכלכליים.
הפסוקים המפתחים מצווה זו מתארים מלחמה נגד אויב חיצוני, אך הרבנים מבהירים שהקרב האמיתי שיש לנהל הוא בתוכנו, נגד הנטייה לבזבזנות. הרב הירש מזהה את התכונות המרכזיות המובילות להתנהגות בזבזנית – כעס, גאווה, ומעל הכל, אגו. כדי לדרוך בקלילות ולחיות מבלי לבזבז, יש לטפח את ההפך מתכונות אלו – שלווה פנימית, ענווה וחוסר אנוכיות.
על ידי צריכה מודעת ולא בזבוז, נוכל להפוך לבני אדם בריאים ומאוזנים יותר, וגם לקדם עולם בריא ומאוזן יותר. מי ייתן והשינויים שאנו עושים בחיינו ישפיעו על משפחותינו, על הקהילה שלנו ועל כדור הארץ שלנו.
הרב יונתן נריל הוא המייסד והמנהל של סמינרים יהודיים לאקו ומרכז בין-דתי לפיתוח בר-קיימא. הוא בעל תואר שני ותואר ראשון מאוניברסיטת סטנפורד ועסק בלימודי יהדות במשך שבע שנים במוסדות רבים ללימודי יהדות בישראל. הוא מתגורר עם אשתו ושני ילדיו בירושלים.
הערות:
[1] The author would like to thank Evonne Marzouk for her helpful editorial comments.
[2] “Ecology in Jewish Law and Theology” in Faith and Doubt, by Rabbi Norman Lamm, 2006, KTAV Publishing House: Jersey City, NJ. Rabbi Lamm is chancellor and former president of Yeshiva University.
[3] Judaica Press translation
[4]Babylonian Talmud, Tractate Shabbat p. 67b. For more on Bal Tashchit of energy and an explanation of this source, see the Jewcology article on energy.
[5]Mishna Tora, Hilchot Malachim, 6:10
[6]Sifrei (a halachic Midrash), end of Parshat Shoftim
[7]Bircat Hashem, Jerusalem, 2000, p. 211 He cites the views of R’ Shmuel Heller in Kuntras Cavod Melachim, p. 5a, Rabbi Moshe Aaron Poleyeff in Orach Mesharim section 29 subsection 4, and that of Shut Mahari Esad (Yoreh De’ah section 164).
[8] Ibid, Bircat Hashem, p. 213 and footnote bet there. Again, he cites the views of R’ Shmuel Heller in Kuntras Cavod Melachim, that of Shut Mahari Esad, and that of Chazit Ra’anan.
[9] Orach Mesharim 29:6. Orach Mesharim, Rabbi Menachem Treves, published in Mainz, Germany, 1878, sect. 29.6, p.153 as cited in Bal Tashchit: The Jewish Prohibition Against Needless Destruction, Dr. Akiva Wolff, Jerusalem, 2009, p.67.
[10] Written response to questions on Bal Tashchit submitted by the author, spring 2005.
[11] Sefer Ha-Hinukh:The Book of [Mitzvah] Education, evidently by Rabbi Pinhas haLevi of Barcelona, 16th century, translated by Charles Wengrov. Feldheim Publishers: Jerusalem, vol. 5 p. 145
[12] Commentary to Deuteronomy 20:19
[13]Horeb, sections 397, 398
[14] The study, Global Food Losses and Food Waste, was commissioned by FAO from the Swedish Institute for Food and Biotechnology (SIK).
[15] “Basic Information about Food Waste,” US EPA.
[16] “Waste Not, Want Not,” A joint publication of the US Environmental Protection Agency and the USDA.
[17]This estimate, by John Robbins in his book Food Revolution (2001), is based on Dr. David Pimentel, et. Al. in Ecological Integrity: Integrating Environment, Conservation and Health (Island Press, Washington DC, 2001). Pimentel is professor of ecology and agricultural science at Cornell University. The estimate is based on 100 units of hay and four units of grain being fed to cattle to produce one unit of beef. Robbins’ book also contains statistics on how much fossil fuels, water, and land are required to produce a number of different foods.
[18]“Wasted Food, Wasted Energy: The Embedded Energy in Food Waste in the United States,” Amanda D. Cuellar, Center for International Energy and Environmental Policy, The University of Texas at Austin, and Michael E. Webber, Mechanical Engineering, Center for International Energy and Environmental Policy, The University of Texas at Austin. Environ. Sci. Technol., 2010, 44 (16), p 6464–6469